יש שיחות שאנחנו נוטים לדחות.
לא מפני שהן אינן חשובות, אלא דווקא מפני שהן נוגעות בדברים שהיינו מעדיפים לחשוב שעוד רחוקים מאיתנו.
מה הייתי רוצה שיקרה אם יום אחד לא אוכל לקבל החלטות בעצמי?
מי הייתי רוצה שיהיה לצדי ויפעל בשמי?
מה חשוב לי בנוגע לטיפול הרפואי שלי?
מי יטפל בעניינים האישיים והכספיים שלי?
והאם הילדים שלי בכלל יודעים מה הייתי רוצה?
עבור משפחות רבות, עצם העלאת השאלות האלה אינה פשוטה. הילדים חוששים לפעמים שהשיחה תבהיל את ההורים או תתפרש כאילו הם חושבים שמשהו עומד לקרות. ההורים מצדם עשויים לומר: "כשנגיע לזה - נדבר".
אבל אפשר להסתכל על הדברים בדרך אחרת לגמרי.
תכנון העתיד אינו ויתור על השליטה. להפך – הוא אחת הדרכים לשמור עליה.
דווקא כשאנחנו עצמאיים - זה הזמן לבחור
אנחנו רגילים לתכנן כמעט כל שלב משמעותי בחיינו: עבודה, מגורים, פרישה, חסכונות, נסיעות ולעיתים גם מעבר לבית חדש.
אבל כשמדובר באפשרות שבעתיד לא נוכל לקבל החלטות בעצמנו, רבים מאיתנו מעדיפים שלא לחשוב על כך.
דווקא כאשר אדם צלול, עצמאי ומסוגל להביע בבירור את רצונותיו, יש לו אפשרות לקבל החלטות מתוך שיקול דעת ולא מתוך משבר.
אפשר לבחור מי יהיה האדם שעליו אנחנו סומכים, לומר מה חשוב לנו ולהגדיר כיצד היינו רוצים שיתנהלו עניינינו אם הנסיבות ישתנו.
והתכנון הזה אינו מיועד רק לאנשים חולים או מבוגרים מאוד. הוא חלק מהיכולת שלנו לקחת אחריות על העתיד שלנו.
"אנחנו מכירים את ההורים שלנו - נדע מה הם היו רוצים"
אנחנו מכירים את ההורים שלנו שנים, ולכן טבעי לחשוב שאם יגיע הרגע - נדע מה נכון עבורם.
אבל המציאות יכולה להיות מורכבת יותר.
כאשר מתרחש משבר - אש פוז פתאומי, ירידה קוגניטיבית, שינוי משמעותי בתפקוד או מצב שבו אדם כבר מתקשה להביע את רצונו - המשפחה עלולה למצוא את עצמה נדרשת לקבל החלטות מורכבות בזמן קצר.
ואז מתברר שלא תמיד כולם חושבים אותו הדבר.
אח אחד בטוח שאמא הייתה רוצה להישאר בבית בכל מחיר. אחותו משוכנעת שהיא דווקא הייתה מעדיפה לעבור למסגרת שבה תקבל יותר תמיכה. אחד חושב שצריך לעשות כל טיפול אפשרי, ואחר זוכר שיחה שבה ההורה אמר משהו אחר לגמרי.
כאשר הרצונות נאמרו מראש והשיחה התקיימה בזמן רגוע, המשפחה אינה צריכה להתחיל לנחש ברגע של משבר.
לכן תכנון מוקדם הוא לא רק דבר שאנחנו עושים עבור עצמנו. במידה רבה, הוא גם משהו שאנחנו עושים עבור האנשים הקרובים לנו.
המסמך חשוב - אבל השיחה חשובה לא פחות
אפשר לערוך מסמכים משפטיים ולהניח אותם במגירה.
אבל בעיניי, זה רק חלק מהתהליך.
חשוב שגם האנשים הקרובים לנו יבינו מה עומד מאחורי הבחירות שלנו.
האם חשוב לנו להישאר בבית ככל שניתן?
מהי איכות חיים מבחינתנו?
מי האדם שאנחנו סומכים עליו במיוחד?
מה חשוב לנו בנוגע לקבלת החלטות רפואיות?
מה מפחיד אותנו?
ועל אילו דברים היינו רוצים לשמור גם אם מצבנו ישתנה?
אלה לא רק שאלות משפטיות.
אלה שאלות על החיים שלנו, על הערכים שלנו, על עצמאות, על כבוד ועל הדרך שבה היינו רוצים שיתייחסו אלינו.
לא לחכות למשבר כדי להתחיל לדבר
יש משהו כמעט הפוך באינסטינקט שלנו.
כל עוד הכול בסדר - אנחנו לא רוצים לדבר על האפשרות שמשהו ישתנה.
וכשמשהו כבר משתנה - אנחנו מגלים שהיינו רוצים שהשיחה הזאת התקיימה קודם.
אבל שיחה משפחתית לא חייבת להיות כבדה, ולא צריך לקבל בה את כל ההחלטות ביום אחד.
אפשר להתחיל ממשפט אחד:
"חשוב לי לדעת מה היית רוצה שנעשה אם יום אחד יהיה לך קשה להחליט בעצמך."
ומשם פשוט להקשיב.
מה חשוב לך?
על מי את או אתה סומכים?
ממה אתם חוששים?
מה הייתם רוצים שאנחנו, הילדים, נדע?
ואילו דברים חשוב לכם שתמיד ננסה לשמור עבורכם?
מהניסיון המקצועי - אל השיחה עם הוריי
הניסיון המקצועי שלי לימד אותי עד כמה השיחות האלה חשובות. לאורך השנים פגשתי פעמים רבות ילדים שנדרשו, דווקא ברגעים מורכבים, להשיב לשאלות של הצוות המטפל: מה אמא הייתה רוצה? מה אבא היה מעדיף במצב כזה?
וראיתי כמה קשה לעמוד מול שאלות כאלה כאשר מעולם לא דיברו עליהן בבית.
אולי דווקא משום כך בחרתי לפתוח את הנושא עם הוריי עוד לפני שהגיעו לגיל שמונים, כשהם עצמאיים וצלולים, וכשהשיחה יכולה להתקיים בנחת - לא מתוך משבר ולא מתוך צורך לקבל החלטה דחופה.
לא פתחתי בשאלות ישירות או מאיימות. שיתפתי אותם בעדינות בדוגמאות ובמקרים שפגשתי במהלך שנות עבודתי. דרך הסיפורים האלה יכולנו לדבר על מה הם היו רוצים אילו נקלעו למצב דומה, מה חשוב להם, על מי הם סומכים ואיך היו רוצים שנפעל אם בעתיד נידרש לכך.
כך התפתחה שיחה משפחתית פתוחה ורגישה, ובהמשך הם גם פנו לעורך דין והסדירו את רצונותיהם מראש.
מבחינתי, זו הייתה דרך לאפשר להם לבחור ולהשמיע את קולם בזמן שהם יכולים לעשות זאת – ולנו, כילדים, לדעת שבעתיד לא נצטרך לנחש מה הם היו רוצים.
לא להחליט עבור ההורים - אלא להקשיב להם
תפקידם של הילדים אינו להחליט עבור ההורים כיצד עליהם להזדקן.
גם כאשר הכוונה טובה, הרצון שלנו כילדים לא תמיד זהה לרצון של ההורה.
כל עוד האדם מסוגל לקבל החלטות, הבחירות הן שלו.
אנחנו יכולים לשאול, להציע, לעזור לקבל מידע, לעודד לפנות לאנשי המקצוע המתאימים ובעיקר – להקשיב.
השאלה אינה בהכרח:
"מה אנחנו חושבים שיהיה הכי טוב בשבילך?"
אלא:
"מה חשוב לך שנדע, כדי שנוכל לכבד את הרצון שלך גם בעתיד?"
אולי זו בכלל לא שיחה על אובדן שליטה
אפשר לחשוב על תכנון מוקדם כעל נושא מפחיד ולהמשיך לדחות אותו.
אבל אפשר גם לראות בו משהו אחר לגמרי.
זו האפשרות שלנו לומר מראש מי אנחנו, מה חשוב לנו, על מי אנחנו סומכים ואיך היינו רוצים שינהגו בעניינים הנוגעים לחיינו.
אנחנו לא יכולים לשלוט בכל מה שיקרה בעתיד.
אבל אנחנו בהחלט יכולים להשפיע על הדרך שבה יתמודדו עם העתיד הזה עבורנו.
ולכן אולי השאלה אינה:
"למה לדבר על זה עכשיו?"
אלא:
"למה להשאיר את השיחה לרגע שבו אולי כבר לא נוכל לקיים אותה?"
לדבר, לבחור ולהסדיר דברים מראש אינם ביטוי לפסימיות.
להפך.
זו דרך לקחת אחריות על החיים שלנו, לשמור ככל האפשר על האוטונומיה שלנו – וגם לתת לאנשים שאנחנו אוהבים דבר חשוב מאוד:
את הידיעה שהם אינם צריכים לנחש מה היינו רוצים.
ואחרי שדיברנו - אילו מסמכים אפשר להסדיר?
השיחה המשפחתית היא הבסיס, אבל יש גם דרכים פורמליות לתת לרצונות שלנו ביטוי. קיימים כמה מסמכים שלעתים מתבלבלים ביניהם, וחשוב להבין שכל אחד מהם נועד למטרה אחרת.
ייפוי כוח מתמשך
ייפוי כוח מתמשך מאפשר לאדם, בעודו מסוגל להבין ולקבל החלטות, לבחור מראש אדם אחד או יותר שעליהם הוא סומך שיפעלו בשמו בעתיד, אם יגיע מצב שבו לא יוכל עוד להבין או לטפל בענייניו בעצמו.
ניתן להתייחס במסגרתו לעניינים אישיים, רפואיים ורכושיים, בהתאם לבחירות ולהנחיות של האדם.
המשמעות היא שבמקום להמתין למשבר ואז לנסות להחליט מי יטפל בעניינים, האדם עצמו בוחר מראש מי הוא רוצה שיהיה שם עבורו ואיך הוא מבקש שהדברים יתנהלו.
בישראל עריכת ייפוי כוח מתמשך נעשית באמצעות עורך דין שעבר הכשרה מתאימה לכך, למעט חריגים הקבועים בדין.
הנחיות רפואיות מקדימות
הנחיות רפואיות מקדימות לפי חוק החולה הנוטה למות עוסקות בנושא אחר ומוגדר יותר.
הן מאפשרות לאדם שעומד בתנאים הקבועים בחוק להביע מראש את רצונו בנוגע לטיפו ל רפואי עתידי, למקרה שיוגדר כחולה הנוטה למות ולא יהיה כשיר להביע את רצונו באותו זמן.
לכן חשוב להבין: ייפוי כוח מתמשך והנחיות רפואיות מקדימות אינם אותו מסמך ואינם מחליפים זה את זה.
כאשר רוצים להסדיר את הדברים בצורה נכונה, כדאי לקבל הסבר מקצועי לגבי האפשרויות המתאימות למצבו ולרצונותיו של האדם.
ומה לגבי צוואה?
צוואה היא מסמך חשוב נוסף, אך היא עוסקת בשלב אחר.
צוואה קובעת כיצד האדם מבקש שיחולק עיזבונו לאחר מותו.
לעומת זאת, ייפוי כוח מתמשך נועד לתקופה שבה האדם בחיים, אך אינו מסוגל עוד לקבל או לבצע החלטות בענייניו כפי שעשה בעבר.
לכן צוואה וייפוי כוח מתמשך אינם מחליפים זה את זה - הם נותנים מענה למצבים שונים.
בסופו של דבר, המסמכים חשובים. אבל עוד לפניהם נמצאת השיחה.
לדבר בזמן. לבחור בזמן. ולאפשר לאנשים שאנחנו אוהבים לדעת מה באמת חשוב לנו.